פסק-דין בתיק ע"א 15467-09-10

השופט זיאד הווארי:

1.       בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת רים נדאף) (להלן: "בית המשפט קמא"), בתיק אזרחי 140-02-08 מיום 31.5.10.

2.       רקע עובדתי בתמצית:

          א.            המערערת, חברה בע"מ, העוסקת בביצוע עבודות של הנחת קווי צנרת מים ביוב וכיו"ב, ניגשה במהלך שנת 2003 למכרז אותו פרסמה המשיבה, שעניינו ביצוע עבודות שיקום מכון 3 בעיר טבריה ואף זכתה בו, לאחר שהגישה הצעה על סך 9,736,588 ש"ח כולל מע"מ.

          ב.            הפרויקט בוצע בשלושה שלבים. לשם כך, נחתמו, במועדים שונים, שלושה חוזים נפרדים בגין כל אחד מן השלבים השונים.

בשלב הראשון, על פי חוזה שנחתם ביום 04.04.04, ביצעה המערערת עבודות בתמורה כוללת של 4 מליון ש"ח. העבודות נפרסו על פני השנים 2004 ו- 2005 (להלן: החוזה הראשון או השלב הראשון) .

בשלב השני, על פי חוזה שנחתם ביום 01.02.06, ביצעה המערערת במהלך שנת 2006 עבודות בתמורה נוספת של 2.5 מליון ש"ח (להלן: החוזה השני או השלב השני).

 בשלב השלישי, על פי חוזה שנחתם ביום 01.08.07, התחייבה המערערת לבצע עבודות בתמורה של 1,331,777 ש"ח נוספים. סכום התמורה שעל פי חוזה זה הוגדל בחודש 10.07 לסך של 1,578,995 ש"ח  להלן: החוזה השלישי או השלב השלישי).

3.       ההליכים בפני בית משפט קמא:

          א.           המערערת הגישה לבית משפט קמא תביעת פיצויים ע"ס 864,879 ש"ח בגין עליית מחירי חריגה במחירי תשומות ספציפיות ששימשו את הפרוייקט נשוא התביעה. בתביעה טענה המערערת, כי היא סירבה לבצע את השלב השלישי, מאחר ולטענתה יש לשלם לה סכום של 864,879 ש"ח בגין עלייתם בפועל של מחירי התשומות הנוגעים לביצועם של שני השלבים הראשונים, מעבר להפרשי המדד הכללי של תשומות הבניה למגורים. המערערת נטשה את האתר, והתנתה את חזרתה לביצוע העבודות בכך שישולם לה הסכום  האמור.

          ב.            המערערת טענה בפני בית המשפט קמא כי הזמן לביצוע העבודות נקבע ע"י הצדדים לתקופה של 18 חודשים. בפועל, ביצוע העבודות עבר בשנים את התקופה האמורה, כאשר העיכובים היו באשמת המשיבה, שלא דאגה למימון כראוי. לטענתה  הדבר קיבל משנה תוקף, לאור העובדה, כי בתקופת ביצוע החוזה, חלה עליה דרמטית במחירי הברזל הבטון והחשמל, ונגרם לה נזק כספי רב.

מנגד, טענה המשיבה, כי בין הצדדים לא דובר כלל על שמונה עשר חודשי עבודה ברצף, אלא על משך התקופה המצטברת לביצוע העבודות, כפי שאכן קרה בפועל. זאת כיוון שהיא הייתה תלויה בתקציבים, אשר באותה תקופה, טרם קיבלה עליהם אישור מהמינהל למשק המים ברשויות המקומיות-משרד הפנים. עניין זה היה ידוע למערערת, אשר הסכימה לחלוקת העבודה לשלבים, וחתמה בכל פעם על חוזה חדש.

4.         פסק דינו של בית משפט קמא:

א.         ביום 13.05.09 הסכימו ב"כ הצדדים לפצל את הדיון, כך שתחילה יהיה על בית המשפט קמא לדון בשאלת זכאותה של המערערת לקבלת פיצוי. בשלב השני, במידה ויקבע כי קיימת זכאות, ייחקרו המומחים מטעם הצדדים, ותידון שאלת גובה הפיצוי.

          ב.            ביום 31.05.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא הדוחה את התביעה, תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

          בית המשפט קמא דן תחילה בתקופת ביצוע הפרויקט, כפי שזו סוכמה בין הצדדים, וקבע, לאור נוסח החוזה הראשון שנחתם בין הצדדים ביום 04.04.04, ממנו עולה באופן מפורש ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי מניין ימי תקופת העבודה בת 18 חודשים, אשר נקבע לביצוע העבודות, הינו החל מיום מתן צו התחלת העבודה, ולא מן היום בו נסגר המכרז. עוד נקבע, כי מנוסח המסמכים שהועברו ונחתמו בין הצדדים וכן מהתנהגותה של המערערת, עת בחרה להתקשר בחוזה הראשון, עולה כי למערערת היה ברור, כי אורך הפרויקט יארך הרבה מעבר לתקופה של 18 חודשים. בהינתן האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי תקופת ביצוע העבודות שמשכה 18 חודשים, לא הייתה אמורה להתרחש ברצף ואף לא המשיכה להתקיים, לאחר חתימת החוזים הראשון והשני.

אשר לפיצול הפרויקט לחלקים, קבע בית המשפט קמא, כי מהתנהגותה של המערערת עת בחרה לחתום על החוזים, אף שידעה במועד זה על הפיצול, ולא הייתה מחויבת לחתום על החוזה, ואף יכלה לבטל את הערבות הבנקאית שמסרה, עולה כי בהתנהגותה ובמעשיה הסכימה המערערת, לפיצול העבודה ולחלוקתה לשלבים. במצב זה אין היא יכולה לבוא ולטעון בדיעבד, כי העבודה גלשה אל מעבר למשך הזמן שנקבע במכרז.

אשר לזכאות המערערת לפיצוי בגין עליית מחירי החומרים, הפנה בית המשפט קמא לניסוחם של החוזה הראשון והשני, אשר בהם נקבע מפורשות, כי כל תנודות בשכר העבודה או במחירי החומרים, לא ישנו את שכר החוזה, לגביו נקבע מנגנון של הצמדה חודשית בהתאם לשינוי המדד.

בית המשפט קמא שוכנע, לאור המסמכים שהוצגו בפניו ולאחר ששמע עדים, כי מנגנון ההצמדה האמור, הינו המקובל בחוזים מסוג החוזה נשוא התביעה וכי המערערת, על אף שידעה על עליית המחירים הנטענת, עוד במהלך ביצוע השלב הראשון, בחרה לשוב ולחתום על חוזה נוסף לביצוע השלב השני, וזאת מבלי לשנות במאומה מנוסחו. נוכח התנהלות זו הסיק בית המשפט קמא, כי לא נגרמו למערערת נזקים "עתירי" מימדים, כנטען, בעת שבחרה לחתום על החוזה השני, מבלי לעשות בו שינויים.